ספר המצוות, מצוות עשה קמ״ג

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 142 ספר המצוות Positive Commandments 144 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

כתוב א בפרשת שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ושנינו בפרק הזרוע חולין דף קל״ד וכל עיקר המצוה שם איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד פי׳ שהם שני איברים מעורין זה בזה ומסיים שם במשנה והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק רבי יהודא אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל איזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם הכל לכהן. ומצוה לתת זרוע ימין שם שנא׳ הזרוע המיומן שבזרועות שם והלחיים למאי אתא לאתויי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקני תיישים שאין מפשיטין ולא מולגין אותן אלא נותנין בעורן ובצמרן. שם והקבה למאי אתא לרבות חלב שבתוך הקבה ושעל הקבה פי׳ דאייתרא ודאקשתא וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקבה לבעלים. בתו׳ שם פ״ז אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוים או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות. בפרק ראשית הגז דף קל״ו ובהמת השותפים חייבת שנא׳ זובחי הזבח, בפרק הזרוע דף קל״ב הכהנים פטורים מן המתנו׳ שנ׳ מאת העם. שם דף קל״א והלוים הם ספק אם הם בכלל העם לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל מהן הכהן לא יחזיר בד״א בשוחטין לעצמן אבל כהן ששחט ומוכר לשוק מסקינן שם בדף קל״ב שממתינין לו שתים ושלשה שבתות מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות ונותנין אותה לכהנים אחרים. שם ואם קבע בית המטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן. שם בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסורין לישראל לאוכלן אלא ברשות כהן. ואמר רב חסדא שם דף ק״ל שאם עבר ואכלן או הזיק או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובעין ידועין. עוד שנינו בפרק הזרוע חולין דף קל״ב אמר לטבח מכור בני מעים של פרה זו והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה מן הדמים לקחן ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לטבח מן הדמים. בתוספת שם פ״ז המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן. בדף קל״ד מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. אמר רבא בדף קל״ב הרוצה ליתן מתנות לכהן אחד נותן ואם רצה לחלק אותן לא יתן חצי קבה לאחד או חצי זרוע לאחד אלא זרוע לאחד וקבה לאחר ולחיים לשנים שנא׳ תתן לו שיהא בה כדי מתנה ואם היו של שור חולק אותם חתיכות הראויות להתכבד שם ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי ובחרדל שנא׳ למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. מסקינן שם בדף קל״ג שלא יחטוף הכהן מתנותיו ולא ישאל בפיו אלא אם נותן לו בכבוד נוטל דף קל״ב והכהנת אוכלת המתנות אע״פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה ולא עוד אלא שהבעל אוכל מתנות בגללה. אבל חללה אינה אוכלת שאין החללים בכלל הכהנים כך משמע שם דף קל״ג ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה אפי׳ לעכו״ם או להאכילם לכלבים מאכיל לפי שאין בהן קדושה כלל עוד שנינו שם בפ׳ הזרוע חולין דף ק״ל המתנות נוהגות בכ״מ אף בח״ל ואף שלא בפני הבית ונוהגות בחולין אבל לא במוקדשין ורש״י פירש במסכת שבת מאחר שנהגו העולם כר׳ אלעאי בראשית הגז שאין נוהג אלא בארץ ואנו רואין שנהגו כן אף במתנות לא משנינן מנהגא ויש ליתן טעם דמחד טעמא נפקי לי׳ לרבי אלעאי דתרווייהו יליף נתינה נתינה מתרומה וכמו כן עושה גזירה שוה זו מתנות מתרומה לעניין אחר בפרק ראשית הגז חולין דף קל״ו:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וּמַתְּנוֹת זְבָחֶיךָ אַרְבַּע.

1 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן כָּל זוֹבֵחַ בְּהֵמָה טְהוֹרָה לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ג "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים". וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים בְּכָל מָקוֹם מַתָּנוֹת. וּמִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת תָּמִיד בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּבְכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:

1 היא שצונו לתת לכהן הזרוע והלחיים והקבה מכל זביחה שנזבח בבהמה טהורה. והוא אמרו יתעלה וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק עשירי מחולין, ואין הלוים חייבין בה. שופטים ושוטרים, הלכות בכורים פ"ט:

1 טור פתח ↗

הלכות מתנות כהונה אחר שבדק ומצא כשר יפריש המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה פירוש זרוע דוקא בשל ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישפלד"א והם ב' פרקים והלחיים והם מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שהוא טבעת הגדולה עם הלשון שביניה וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראש הכבשים והשער שבראש התיישים שאינו רשאי למלוג הראש ולא להפשיט עורו קודם שיתננו לכהן והקיבה צריך ליתנה לו עם כל חלבה פנימי וחיצון אא"כ נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים אז רשאין לעכבו ואע"פ שאינם טובלים פירוש שאינם אוסרים לאכול מהבשר קודם שיפרישם כדרך שהתרומה אוסרת לאכול מהתבואה עד שיפרישוה אפ"ה מצוה להפרישם מיד ואפילו אינו שוחט לצורך אכילה אלא לצורך כלכים או לצורך אכילת רפואה חייב ליתנם אבל שחט ומצא טריפה פטור ויתנם לכהן חבר אם יש שם חבר שהוא קודם לעם הארץ ואם אין שם חבר יתנם לעם הארץ ונותנין אותם גם לכהנת אפי' נשואה לישראל ולא עוד אלא שאפילו בעלה ישראל פטור בשבילה ולא יחלקם להרבה כהנים שצריך ליתן לכל אחד ואחד דבר חשוב כדי נתינה אלא נותן זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים לכל אחד פרק אחד ואם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ואוכלן ונותן הדמים לכהן. ואין לו לכהן לחטוף המתנות ואפילו לשאול אותה בפה אלא אם יתנום לו דרך כבוד יטלם ובזמן שהם כהנים רבים במטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין אם היה צנוע זה במקום שאין מכירים שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כהן והכהן יכול לאוכלם בכל ענין שהוא ערב עליו יותר ואם כל המטעמים שוין אצלו יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה. ויכול להאכילם לכלבים ולמוכרם וליתנם לעכו"ם שאין בהם שום קדושה כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהן יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו אע"פ שעדיין לא באו לידו ודוקא שהזוכה תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ולא יהא כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות אבל אם אין הזוכה תלמיד חכם או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח תלמיד חכם שמתארח בבית רבו במתנות שרגיל ליתן לו רבו אסור: לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם: ישראל ששלח לחבירו בשר והמתנות בהן מותר לאוכלן ואינו חושש שמא גזלם המשלח: ומתנות אין נוהגין אלא בבהמה טהורה ולא בחיה ועוף ונוהגין בכלאים שבא מעז ומרחל ובענין מתנות כוי הבא מבהמה וחיה כתב הרמב"ם כוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפי' מקצת שה אבל תיש הבא על הצבייה הולד פטור מכל המתנות ע"כ ואיני מבין דבריו למה מפרישין כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינן טובלין וא"א הרא"ש ז"ל כתב כוי חייב בכל המתנות דתניא אם שה לרבות כוי ע"כ ונראה שרוצה לומר דוקא בצבי הבא על התיישה דממה נפשך יש כאן מקצת שה אבל תייש הבא על הצבייה פטור דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת השה ואין נוהגין בקדשים ובכור ומיהו בכור קודם שבא ליד כהן שנתערב בבהמות אחרות חייב ליתן מהן המתנות שיאמר הכהן על כל אחת ואחת תן לי מתנותיה ואם אתה אומר שהוא בכור א"כ תן לי כולה אבל בכור שניתן לכהן במומו ומכרו לישראל שגם הוא פטור מן המתנות אם נתערב באחרות אם רבים שוחטים אותן כולם פטורים שכל אחד יאמר שלי הוא הבכור ואם אחד שוחט את כולן אין פוטרים לו אלא אחד מהם: ונוהגין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן כ"כ הרמב"ם ורש"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה וכ"כ ה"ר מאיר מרוטנבו"רק וכן נוהגין אין נוהגין אלא בישראל אבל כהנים ולוים פטורים שגם הלוי פטור מליתנם אבל אם נטלם כהן מידו א"צ להחזירם לו שהוא ספק אם חייבין אם לאו ואין נותנין ללוי במה דברים אמורים שכהן פטור בששוחט לעצמו אבל אם הוא טבח ושוחט למכור אם הוא קובע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד ואם אינו קובע למכור בבית המטבחיים פטור שתים ושלש שבתות ומכאן ואילך חייב ומנדין אותו אם לא יתן: שני ישראלים שהם שותפין בבהמה אחת חייבים אבל המשתתף עם הנכרי ועם הכהן פטור וצריך לרשום פירוש לעשות סי' שהן שותפין עמו כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן המתנות כתב הרמב"ם אם הכהן יושב עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אין צריך לרשום והמשתתף עם הנכרי אין צריך לרשום אפילו אינו עמו בשעת מכירה דסתם נכרי מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובנכרי אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום בד"א ששותפות הכהן והנכרי פוטר בשותף בכולה אפילו בכל שהוא אבל אם אין הכהן והנכרי שותף עמו אלא בראשו אינו פוטר אלא מן הלחיים ואם הוא שותף עמו ביד אינו פוטר אלא מן הזרוע ואם הוא שותף עמו בבני מעיים אינו פוטר אלא מן הקיבה ואם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל ושייר כל הגוף לעצמו חייב בלחיים אף ע"פ שכל הבהמה היא לכהן כיון שמקום החיוב הוא לישראל: השוחט בהמת ישראל חבירו חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן ואם שוחט בהמת כהן או נכרי פטור: כהן שמכר פרה לישראל ואומר לו אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אומר על מנת שהמתנות שלי אינו תנאי ומקח קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה: ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות לעצמו חייב הלוקח ליתנם אע"פ שנשארו למוכר מכל מקום החובה על הטבח שהוא הלוקח: ישראל שאומר לחבירו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיה בהן מתנות כהונה צריך הלוקח ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מהדמים שלא מכר לו חלקו של כהן מכרם לו במשקל אם שקל הלוקח לעצמו צריך ליתנם לכהן ומנכה לו מהדמים ואין הכהן יכול לתובעם מהמוכר שקלם המוכר רצה הכהן תובע אותם מן המוכר או מן הלוקח גר שנתגייר והיה לו פרה ושחטה קודם שנתגייר פטור אחר שנתגייר חייב ספק אם קודם אם אח"כ פטור:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

ליתן מן הבהמה לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר: "ונתן, לכוהן, הזרוע" דברים יח,ג.

1 ספר החינוך פתח ↗

לָתֵת זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה לַכֹּהֵן – שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לָתֵת הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, מִכָּל בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁנִּזְבַּח לַכֹּהֵן, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים יח ג וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים וְגוֹ'. כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חולין קלד, ב בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ, כִּי בִּזְכוּת פִּנְחָס אֲבִיהֶם, שֶׁקִּנֵּא לֵאלֹהָיו עַל דְּבַר כָּזְבִּי וּמָסַר נַפְשׁוֹ לַהֲרֹג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם זָכוּ בָּנָיו הַכֹּהֲנִים לְעוֹלָם בְּמַתָּנָה זוֹ מֵאֵת הָאֵל. הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד וַיִּקַּח רֹמַח במדבר כה ז. הַלְּחָיַיִם בִּזְכוּת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל צַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תהלים קו ל וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל. וְהַקֵּבָה כְּנֶגֶד במדבר שם ח וְהָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ. וְלָמַדְנוּ מִזֶּה, שֶׁהַמְּקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּגָלוּי זוֹכֶה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד זְכוּתוֹ שֶׁקַּיֶּמֶת לְנַפְשׁוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם אֵיזֶהוּ זְרוֹעַ? זֶה זְרוֹעַ יָמִין מִפֶּרֶק הָאַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד, שֶׁהֵן שְׁנֵי אֵבָרִים, זֶה מְעֹרֶה בָּזֶה, וְהַלְּחָיַיִם מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד הַפֶּרֶק שֶׁל גַּרְגֶּרֶת, שֶׁהִיא טַבַּעַת גְּדוֹלָה, עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהַקֵּבָה נוֹתְנִין אוֹתָהּ לַכֹּהֵן עִם חֵלֶב שֶׁבָּהּ, וּכְבָר נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ חֵלֶב הַקֵּבָה לַבְּעָלִים. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ שם קלב, א, שֶׁאֵין חִיּוּב הַמַּתָּנוֹת, אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה וְלֹא בְּחַיָּה שֶׁנֶּאֱמַר אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וּבִכְלַל הַשֶּׂה וּמִינוֹ הַתַּיִשׁ. וְעוֹד דָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם אִם שׁוֹר לְרַבּוֹת הַכּוֹי, וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, אִם שֶׂה לְרַבּוֹת הַכִּלְאַיִם, כְּגוֹן, וָלָד הַבָּא מֵעֵז וְכֶבֶשׂ, וְאִם בָּא מִצְּבִי וּתְיָשָׁה חַיָּב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת לְבַד, מִשּׁוּם דִּכְתִיב אִם שֶׂה, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם אֲפִלּוּ מִקְצָת שֶׂה, אֲבָל תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה אֵין הַוָּלָד חַיָּב בְּמַתָּנוֹת כְּלָל, מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לְהוּ לְרַבָּנָן אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אִי לֹא, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, יֵשׁ לוֹ לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לַכֹּהֵן הָבֵא רְאָיָה דְּחוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וְאֶתֵּן לְךָ חֲצִי הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל. וּלְפִיכָךְ, יֵשׁ לִי לִכְתֹּב, דִּבְתַיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה אֵין בָּהּ חִיּוּב מַתָּנוֹת כְּלָל. כְּבָר כָּתַבְתִּי דַּעַת רַבֵּנוּ אַלְפָסִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּמְפָרְשִׁים אֲחֵרִים בְּעִנְיַן חֲשַׁשׁ זֶרַע הָאָב בְּסֵדֶר קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ בְּמִצְוַת שֶׁלֹּא לְהַרְבִּיעַ בְּהֵמָה כִּלְאַיִם מצוה רמד. וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם קלב, ב, שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל מִן הַבְּהֵמָה עַד שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מִמֶּנָּה הַמַּתָּנוֹת, שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָמַר, שֶׁהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם שֶׁהוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ כְּאִלּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, כִּי מְפֹרָשׁוֹת וּמְיֻחָדוֹת הֵן בְּמָקוֹם אֶחָד, וּמִפְּנֵי כֵן אֵינָן טוֹבְלוֹת. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין בְּפֶרֶק הַזְּרוֹעַ, הַמְּיֻחָד בְּדִינֵי מִצְוָה זוֹ. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּבְהֵמוֹת שֶׁל חֻלִּין, אֲבָל לֹא בְּשֶׁל מֻקְדָּשִׁין, וּבִזְכָרִים וּנְקֵבוֹת יִשְׂרְאֵלִים, אֲבָל לֹא בַּכֹּהֲנִים מִשּׁוּם דִּכְתִיב בְּהוּ מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מִכְּלָל שֶׁאֵינָן בַּכֹּהֲנִים, וְעוֹד דְּכֹהֲנִים לָא אִקְּרוּ עַם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. וְהַלְּוִיִּם יֵשׁ לָהֶם בְּעִנְיָן זֶה דִּין מְיֻחָד, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹטְלִין מֵהֶם הַמַּתָּנוֹת, לְפִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לְרַבּוֹתֵינוּ אִם נִקְרְאוּ עַם אִם לֹא, וּלְפִיכָךְ אֵין כֹּחַ בְּיָדָם לִטֹּל מֵהֶם מִסָּפֵק, וְאִם נָטְלוּ לֹא יַחְזִירוּ. וּלְעִנְיַן אִם נוֹהֲגוֹת עַכְשָׁו בַּזְּמַן הַזֶּה אִם לֹא, כְּבָר חָלְקוּ עַל זֶה הַרְבֵּה מִגְּדוֹלֵי הַמְּפָרְשִׁים וְהָעוֹלֶה מִן הַשְּׁמוּעָה בְּפֶרֶק הַזְּרוֹעַ עִם הַפֵּרוּשׁ הַטּוֹב, שֶׁנּוֹהֲגוֹת הֵן הַיּוֹם, וְכֵן דַּעַת רַבֵּינוּ אַלְפָסִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. אֲבָל עַכְשָׁו אֵין בָּנוּ כֹּחַ עַל הַטַּבָּחִים לְהַכְרִיחָם לִתְּנָם, וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ ישעיה מ, לא. וְשָׁם בְּפֶרֶק הַזְּרוֹעַ שם ב אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁנּוֹתְנִין הַמַּתָּנוֹת לַכֹּהֲנוֹת כְּמוֹ לַכֹּהֲנִים, וַאֲפִלּוּ הֵן נְשׂוּאוֹת לְיִשְׂרָאֵל, וְכֵן אִתְּמַר הָתָם, כִּי אֲתָא עוּלָּא אֲמַר, הָבוּ מַתַּנְתָּא לְכָהַנְתָא, אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא כֹּהֵן וַאֲפִלּוּ כֹּהֶנֶת, וְשָׁם ע"א נֶאֱמַר עוֹד רַב כָּהֲנָא אָכֵיל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן רַב פַּפָּא וְרַב יֵימַר וְרַב אִידִי. וְיִשְׂרָאֵל הָעוֹבֵר עַל זֶה וְשָׁחַט בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא נָתַן הַמַּתָּנוֹת לְכֹהֵן אוֹ לְכֹהֶנֶת בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם קלד, ב שֶׁאִם אֵין עִמּוֹ כֹּהֵן אוֹ כֹּהֶנֶת מַעֲלֶה הַמַּתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן, שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַדָּמִים לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.

« ספר המצוות Positive Commandments 142 ספר המצוות Positive Commandments 144 »